הסוד נחשף: ההמבורגר הכי טוב בת"א - Porter & Sons

לוקיישן ועיצוב

ברוכים הבאים לאחד מהיכלי הבירה המפוארים בארץ. הפורטר אנד סאנס הוא פאב עם מבחר הבירות מהחבית הגדול במזרח התיכון. מסוג המקומות שמבייש את האחרים שקוראים לעצמם פאב ומציעים רק 3 בירות מהחבית. סוף כל סוף מקום שאני יכול להלל כי הרוויח את זה. המקום מעוצב ברוח פאב בריטי, בנגיעות עדינות של חפצי קישוט שמקנים לו את המראה המבוקש. יש כאן מעל ל-4 חללי ישיבה שכוללים בר רחב ידיים, תאי ישיבה מבודדים, וגם שולחנות פזורים. מה שהערכתי באווירת המקום היא התאורה - אתם לא תשבו בחושך, תצליחו לראות את מי שיושב אתכם בשולחן וגם לשמוע אותו. סו פר סו גוד.

החלל בפורטר, רחב ומואר

אוכל (ובירה)

אתם בטח שואלים את עצמכם למה בלוג מסעדות כותב ביקורת על פאב - הו, שכאן טמונה ההפתעה. לא רק שהפורטר מבטיח בירות נהדרות, מקומיות וזרות אלא גם שאלו שלא היו כאן מעולם, לא ידועים שיש כאן אוכל נהדר! בהיעדר ציפייה, ההפתעה מהרמה של האוכל שמוגש גדולה. הסוד הגדול של פורטר אנד סאנס הוא ההמבורגר הנפלא שלהם. Hands down, מדובר בהמבורגר הטוב ביותר בת"א והוא נופל רק מזה של הסינטה בר בחיפה (עוד סוד שידוע רק לתושבי חיפה - שם מופק אחד ההמבורגרים הטובים בעולם, לא פחות ולא יותר). 

הוא כל כך טוב שאני מקדיש את הפוסט הזה כולו למענו.

נתחיל מהלחמנייה, לעיתים קרובות לא תשמעו הרבה דיבורים על הלחמנייה כשמתארים המבורגר (טוב או רע). הסייד קיק יובחן רק בעיני מעטים ובד"כ כאשר הוא יהיה גרוע בלבד. הלחמנייה שמצוותת לקציצה בפורטר מזכירה חלה של שבת, מהסוג עם הקראסט שכוסה בביצה טרופה שניות לפני שהיא נכנסה לתנור לאפייה. הלחמנייה רכה ומתוקה, לא קלויה, ומסוגלת לספוג את מיצי הבשר הנפלאים. עד כאן הלחמנייה.

עכשיו להמבורגר עצמו, הקציצה. יש כל מיני מקומות שמעדיפים ללכת לאיבוד ולערבב כל מיני סוגי בקר ו/או כבש כדי כאילו ליצור איזו קציצה לא מהעולם הזה - מה שבד"כ מסתיים בסתם עוד המבורגר. בפורטר, הבשר עשוי כהלכה, נמס ממש בפה ולא, לא נתקע בשיניים (מישהו אמר וולפנייטס??). לבשר יש טעם חזק של צלייה כהלכה, גם ברמת צלייה נמוכה יותר (תוודאו שאתם מזמינים מדיום ולא יותר).

רוטב ברביקיו שמוכן מאפס במטבח של המסעדה

לצד ההמבורגר, יש לפורטר בן לוויה שנולד במטבח של המסעדה - רוטב ברביקיו שמוכן מאפס. תשלמו עליו עוד 5 ש"ח ששווים את זה לחלוטין. מעבר לרטבים, הזמנתי גם את הצ'יפס לצד ההמבורגר. במקרה של הצ'יפס, המחמאות נעצרות כאן. אין שום דבר טוב להגיד עליו בגרסתו של הפורטר. הוא עשוי מחתיכות צ'אנקיות של תפו"א, לא מהזן המתאים לצ'יפס  וזה מורגש מאוד. הצ'יפס לא קריספי וקראנצ'י, ספוג שמן ורך. איפשהו בין הצ'יפס העייף שתמצאו בשאוורמה ולבין הצ'יפס הקריספי של מקדונלדס.

מעבר לאוכל, הבירות הן תענוג. הזמנו בירות מקומיות שבראשן בלטה ה-IPA של הדנסינג קאמל (Dancing Camel). בירה אדמונית עשירה בטעמי הקשות ועם אחוז אלכוהול שלא מבייש בירה בלגית כבדה. הולכת נהדר ביחד עם ההמבורגר. יש בפורטר גם אחלה מנות אחרות, שלא זכו להתייחסות כאן, כמו מנת העדשים והסלמון הנהדרת,  אך כשיש כוכב שזורח מעל כולם, אין הרבה מקום לאחרים.תעשו לעצמכם טובה, תקפצו לביקור חובה פה, רצוי עם עוד כמה חבר'ה בשביל האווירה.

IPA של דנסינג קאמל - מבריקה בטעמים

חדש! - מבחן המים: כמה פעמים צריך לבקש מהמלצרית כוס מים עד שתקבלו אותה - 2

ציון (1-5): 4.

• אוכל - 4
• שירות - 3
• אווירה - 4
• Value for Money - 4

המלצה לחבר'ה: כשבא לכם לרדת על המבורגר ובירה ברמה, רק פורטר.

חשבון:

• בירה (3) - 102 ש"ח
• המבורגר (3) - 174 ש"ח
• רוטב ברביקיו - 5 ש"ח

סה"כ: 281 ש"ח.

פורטר אנד סאנס, הארבעה 14, 03-6244355

טבעונות זה הכי אחי - ארוחת ערב בזכאים

סשימי אבוקדו עם בטטה - זה רק נראה יקר

לוקיישן ועיצוב

חבויה בין החנויות וההמולה של רחוב אלנבי, זכאים התמקמה בסמטת בית-השואבה, רחוב צדדי קטן, על לוקיישן רחב בגודל הנכון. מדובר במסעדת בוטיק טבעונית שזה עתה הוקמה ע"י אחים ממשפחת זכאי עם רקע בקולינריה. המסעדה מעוצבת בסגנון יד-שניה עם מיש-מש של שולחנות וכסאות משוק הפשפשים, קירות שזקוקים לקצת אהבה ומיזוג חשוף בתקרה. איכשהו, זכאים מצליחה לעשות את זה טוב - זה מרגיש בטעם, לא מלאכותי ולעוס. אולי זה המארח שמקלף חצילים קלויים בכניסה למסעדה, אולי זה המטבח הפתוח שמאזן את ההיפסטר-שיק, אבל זה עובד טוב כאן, למקום יש אווירה ייחודית משל עצמו (אולי גם בזכות מוזיקת האנדרגאונד-פסיכודלית שמנוגנת ברקע).

אופן-ספייס במטבח

אוכל (טבעוני)

לא לוקחים הזמנות מראש בזכאים, אז הגענו ב-19:30 בערב שבת לארוחת ערב. המסעדה נפתחה רק לפני שבועיים בערך, ולא הייתה עמוסה מדי כשהגענו. כבר בכניסה אפשר להבחין בתנאי הקבלה לעובדי המסעדה - אתה חייב משקפיים היפסטריות, סקיני ג'ינס וכל החבילה שבדרך כלל מגיעה עם זה. התיישבנו בשולחן ומיד הגיעה מלצרית נחמדה שהניחה על השולחן גרגירי חומוס, עוד בקליפה, קלויים על האש. יש משהו גאוני במה שקרה באותו רגע - החומוסים האלו נראו כמו חידה שאף אחד מאיתנו לא הצליח לפענח. הם היו נשנוש נהדר לפתיחת הערב, סיפקו התעסקות עד שהאוכל הוגש והיו מקוריים. גם ההגשה פה תאמה את האוירה של המסעדה, חשופה ולא מתפנפנת.

חומוס קלוי בקליפה

קיבלנו תפריטים שנכתבו על שקיות נייר חומות, ועליהם סימנו את המנות שנגמרו להיום - מסתבר שפספנו את המנות העיקריות יותר בתפריט, שכולו על סגנון הטאפאס, מנות קטנות שמומלץ לחלוק אותן. הלכנו בערך על כל התפריט (המנות בין 20-50 ש"ח): סשימי אבוקדו עם בטטה, חציל שרוף עם עגבניות וטחינה, בורקס תרד תפו"א, סלט עלים, צ'יפס שמוכן בשיטה ייחודית של אפייה לפני טיגון ומוס שוקולד תפוז.

התפריט המאולתר

יאללה - לתכלס! הסשימי אבוקדו נראה כמו מנה ממסעדה עילית, יפיפיה וצבעונית, הטעמים לעומת זאת לא היו מאותה מסעדה עילית אלא קצת פחות מרשימים. השילוב של הלימון עם הפלפל חלפיניו החריף, הבטטה והאבוקדו, כולם מתאימים אבל לא היה לזה מימד מיוחד - קצת בינוני. הצ'יפס שהזמנו נאפה בתנור ולפני הטיגון נקרע ביד לחתיכות גסות, והוגש עם קטשופ ביתי. המנה הייתה קטנה להפליא, במיוחד שמדובר ברכיב זול כל כך כמו תפו"א - המרקם מגניב, קראנצ'י במיוחד, עם טעמים שרופים a la-תפו"א במדורה אבל היה מאוד שמנוני. לא מנה שהייתי מזמין שוב. 

צ'יפס וקטשופ ביתי

בשביל להרגיש את אווירת אוכל הרחוב, הזמנו את הבורקס תרד תפו"א - אין ספק שבורקס הוא אתגר לכל מסעדה טבעונית בשל המחסור בבצק עלים עתיר חמאה והסיכון הוא בקבלת בורקס יבש מדי, וזה בדיוק מה שקרה כאן. אבל (!) ויש כאן אבל גדול, הסלט לימונים כבושים שהוגש לנו היה מדהים, כל כך טעים שביקשנו תוספת. הלימונים היו כבושים במידה קלה, היה בהם עוד את הטעם הטרי-מר המוכר והם נפרסו דק-דק, הכל שם השתלב יופי. So far הסלט הצדדי הזה ניצח.

בורקס תרד, תפו"א עם סלט לימונים - הסלט היה העילוי

הסלט הירוק שהזמנו היה בזבוז של כסף וקלוריות. הוא הוגש עם עלים רטובים שכבר מזמן איבדו מהקריספיות שהייתה להם, טבועים ברוטב (תופעה שחוזרת על עצמה במסעדות בת"א לצערי - איפה גורדון רמזי, איפה?!) ופשוט מיותר.

סלט ירוק - לדלג

כל אלו התגמדו לעומת המנה הבאה שטעמנו - חציל שרוף ברוטב עגבניות וטחינה. במילה אחת, גאוני. את כמות הפעמים שאכלתי חצילים שרופים או צלויים בטחינה כבר אי אפשר לספור אפילו  עם מחשב-על, אבל המנה שקיבלנו הייתה בהחלט החציל השרוף הטוב מכולם. נתחיל מהעובדה שהחציל שנבחר היה 100% בשר חציל, ללא גרעינים בכלל, הוא בילה זמן איכות ניכר על אש לוהט ככה שהוא נשרף כהלכה וזה מה שהעניק לו את הטעם השרוף הכל-כך טוב שלו. הוא ישב על רוטב עגבניות סמיך וטחינה איכותית, לצידו קיבלנו חלה עם crust קצת יבש, אבל לא נורא, לא ניתן לחלה להרוס את המנה הזאת. כל כך נהננו מהמנה שהזמנו אותה שוב!

גולת הכותרת - חציל שרוף בעגבניות וטחינה

לקינוח (עוד איזור מאותגר טבעונית) הזמנו מוס שוקולד שהוקצף עם מיץ תפוזים. כאן יש מקום להוריד את הכובע לשף שהצליח ממיץ תפוזים ושוקולד איכותי להקציף מוס עשיר וטעים. התפוז הורגש, והחתיכות שלו רק תרמו, השוקולד היה עשיר ואיכותי, לעומת זאת הרוטב תותים חסר מתיקות קלה של סוכר והיה קצת תפל. סה"כ שאפו לקינוח הטבעוני, אבל שלא תצפו פה למוס קטיפתי עם שמנת, זה משחק אחר, לא פחות טוב אבל שונה.

מוס שוקולד תפוז - הישג טבעוני

ציון (1-5): 3.5

• אוכל - 3.5
• שירות - 3.5
• אווירה - 4
• 3.5 - Value for money

המלצה לחבר'ה: אם רק בשביל החציל השרוף והסלט לימונים הכבושים אתם חייבים לבוא לפה, כל השאר זה כמו לראות מחזמר off Broadway בהשוואה, מהנה אבל יש יותר טובים.

חשבון:

• סשימי אבוקדו - 32 ש"ח
• חציל (2) - 76 ש"ח
• בורקס - 32 ש"ח
• צ'יפס - 24 ש"ח
• סלט - 36 ש"ח
• מוס שוקולד - 34 ש"ח

סה"כ: 234 ש"ח (לשלושה אנשים)

זכאים, סמטת בית השואבה 20, 052-294-7164

ישירה לוייטנאם, עם עצירות ביניים - ארוחת ערב בהאנוי

ספייסי סולט קלמארי - חריף עם אומץ!

לוקיישן & עיצוב

באנגלית היו אומרים על המיקום שהוא spot on. המסעדה נמצאת על רחוב לילנבלום באיזור שקט וישן שמעניק למסעדה שיק נסתר שמאוד מזכיר מקומות דומים בניו-יורק. יש משהו לא רישמי, קז'ואל ואפילו קצת אותנטי. קצת צפוף פה, עם כסאות שעשויים ארגזי פלסטיק אדומים (כמו אלו של החלב של תנובה), שולחנות עץ כהים ואיזורי ישיבה צרים מאוד המתפקדים כ-"בר". מסתבר שנדל"ן ברוחב 20 ס"מ שנשאר מהשטח שליד הבר נחשב ל-"בר" כאן, אפילו אם יש רק 3 מקומות ישיבה.

החלל בהאנוי - קז'ואל, עם סטייל היפ ניו-יורקי 

הזמנו מקום ל-20:30. מסתבר שיש הרבה באזז על המקום ולעשות הזמנה לשולחן בהתראה של כמה ימים התבררה כמשימה קשה (אלא אם כן אתם רוצים להתיישב לאכול ב-23:30). הגענו למסעדה והערב התחיל ברגל שמאל, מסתבר שעשו דאבל בוקינג על המקומות שלנו ב-"בר" ואנחנו נצטרך לחכות. חיכינו מעל ל-20 (!) דקות. די חצוף בהתחשב בעובדה שהזמנו מקום מראש. נקסט. במקום יש אווירה ממש מגניבה, והיא באמת נותנת הרגשה שלא מקבלים במסעדות בארץ וזה כיף - זורק אותך לחו"ל לכמה רגעים.

אוכל

התפריט של האנוי נותן המון אופציות, החל מראשונות מגוונות, מרק פו הוייטנאמי, סנדוויץ הבאן מי, דים סאם, קארי ושאר ירקות. התחלנו עם ספייסי סולט קלמארי - קלמארי מטוגן במלח, פלפלוני צ'ילי וסלרי, ורוטי מטאמבה - לחם הרחוב המלזי, במילוי תרד, כוסברה ועוד. מנת הקלמארי התבררה כמנצחת של הארוחה, עם טעמים שזורקים אותך לאסיה, המון צ'ילי חריף בדיוק כמו שצריך ובלי לפחד, קלמארי שטוגן כהלכה ולא יותר מדי.

הרוטי מטאמבה הגיע עם רוטב יוגורט נלווה, והאמת שפשוט לא היה מרגש בכלל. הוא היה ספוג שמן, רוטב היוגורט בדרך-כלל בא כדי לתת קונטרסט לטעמים אדמתיים חזקים או תבלינים עשירים רק שמבמנה הזאת לא היה למה לתת קונטרסט.

רוטי מטאמבה - לא המריא לשום מקום, בטח לא לוייטנאם

לעיקריות הזמנו את סלט ויטנאמי קלסי - אטריות צלופן, ספרינג רול, נבטים ואשכוליות אדומות ברוטב קרמל, את הקארי הכתום (עם תוספת שרימפס) ואת הקארי מסאלה. העיקריות נשמעו מבטיחות ונפלאות, אבל באמת שרק איכזבו. הקארי הכתום היה תפל מאוד, ונאלץ להישאר בצד - לא נגענו בו כי הוא פשוט לא היה טעים. אני חייב להעיר על הקמצנות בשרימפס שהגיעו עם המנה; בייבי שרימפס שהיו על תקן קישוט יותר מאשר תוספת לקארי.

קארי כתום - הפרזנטציה יפה אבל זה נגמר שם

הקארי מסאלה היה המוביל שבחבורה, עם טעמים הודיים עזים ותבלינים שנתנו קיק לבשר שלווה באורז בסמטי (שהיה קצת יבש מדי).

קארי מסאלה - תבלינים עזים וטעמים נפלאים

הסלט הויטנאמי היה נחמד בפסגת הקערה, אבל באמצע הדרך גילינו שזה בעצם מרק ויאטנמי עם ירקות ולא סלט. הסלט שחה בנוזלים של הירקות, היה חסרה לו עוד נענע לפאנץ' המתבקש שלה אבל לפחות הרוטב היה טעים. איך אפשר להגיש סלט ככה? סה"כ טוב שלא טסנו לויאטנם בשביל העיקריות.

סלט וייאטנמי קלאסי - אולי כדאי לקרוא לו מרק וייטנאמי קר במקום?

לסיכום, עוד ניסיון כושל למסעדה אסייתית בישראל. המסעדה והאווירה היו נהדרים אבל האוכל פשוט לא הגיע למסעדה, הפוטנציאל שם, הביצוע טעון שיפור גדול.

ציון (1-5): 3

אוכל - 2.5

שירות - 2.5

אווירה - 4

Value for money - 3.5

המלצה לחבר'ה: כשבא לכם סאקה קר שמוגש חם.

חשבון:

ספייסי סולטי קלמארי - 36 ש"ח

רוטי מטאמבה - 28 ש"ח

קארי כתום - 56 ש"ח

קארי מסאלה - 56 ש"ח

סלט וייטנאמי קלאסי - 48 ש"ח

2 קנקני סאקה - 52 ש"ח

סה"כ: 276 ש"ח

האנוי, לילנבלום 18, 03-5337962.

איטליה הקטנה - ארוחת צהריים, לה רפובליקה די רונימוטי

פפרדלה פאגטו - כבדי עוף, רוקולה וציר בקר

לוקיישן & עיצוב

לה רפובליקה די רונימוטי (באמת שם ארוך) ממוקמת למרגלות אחד ממגדלי היוקרה באיזור רוטשילד בפינת הרחובות מזא"ה-יבנה. האמת שהסביבה, בלי מגדל היוקרה, תואמת את פנים המסעדה: אווירה שכונתית קטנה ושקטה, אך העיצוב מחוץ למסעדה לא מראה לסובבים שיש כאן מסעדה בכלל. עיצוב הפנים מנסה לתת תחושה של ביסטרו קטן, עם מספר שולחנות עץ מצומצם, בר קטן, נקניקים ושוקי פרשוטו תלווים כאביזרי קישוט. חמוד.

חלל המסעדה - שולחנות עץ, שעוני קיר וגופי תאורה גדולים ממתכת

אוכל 

דווקא כאן יש שינוי מעניין - קו האוכל בלה רפובליקה שונה מאיטלקיות אחרות בארץ. האוכל נאמן יותר למקור, לא מנסה להעמיס, לא מטביע את המנות ברטבים ושומר על טעמים נקיים. עד כדי כך שלפעמים הטעמים לא מורגשים מספיק.

יאללה, ניגש לעבודה. לראשונה פתחנו עם מרק שעועית שחורה. המרק שהוגש היה מאוד טרי, עשיר בפטרוזיליה קצוצה, עגבניות שעדיין לא נתנו את כולן למרק, ושעועית שעוד נותנת לך עקיצה בכל ביס. מורגש שהמרק לא התבשל שעות רבות וטוב שכך, זהו לא נזיד אלא מרק שהוא איפשהו בין מינסטרונה לבין מרק חורפי סמיך. נפלא.

מרק שעועית שחורה - בין מינסטרונה למרק חורפי סמיך

לעיקרית בחרתי בפפרדלה פגאטו עם כבדי עוף, רוקולה וציר בקר ושותפי לארוחה בחר בפפרדלה פונגי עם פטריות יער, פורצ'יני, יין לבן ופנצ'טה. לא חלף רגע (רגע!) וצלחות המנה הראשונה שלנו הוחלפו בעיקרית. שתבינו, בעוד הצלחות הראשונות מורדות מהשולחן מיד מונחות המנות העיקריות. כל מלצר מתחיל, ובטח כל שף, צריך לדעת שיש לתת כמה דקות של רגיעה בין מנה למנה. לא נורא, היינו רעבים.

פפרדלה פונגי - פטריות יער, פורצ'יני, ברוטב יין וחמאה עם פנצ'טה

שתי המנות היו יפיפיות. הפפרדלה פגאטו התעטפה ברוטב ציר בקר עדין ועלי רוקולה נימוחים. הרוטב היה טעים אך חלש מדי בטעמים. הכבדים שהוגשו נצרבו כהלכה, אבל בושלו יתר על המידה ואיבדו את המרקם הרך והנפלא כמו שהיו אמורים להיות מוגשים. הפפרדלה פונגי באופן מפתיע דמתה מאוד בטעמיה לפגאטו, למרות שהבסיס לרוטב שונה בתכליתו (ציר בקר לעומת יין לבן וחמאה). כמו כן, שתי הפסטות הוגשו אל דנטה אך ממש לא הבריקו בטעמים - יצאנו בתחושה של פספוס על העיקריות.

לקינוח לקחנו את הפנה קוטה קרמל ופולי קפה וסורבה פירות יער. הקינוחים התעלו על המנות שהוגשו לפניהן, ללא ספק. Simplicity at its best. הפנה קוטה עם הקרמל הפתיעה עם טעמי הקפה והסורבה, הו הסורבה, הוא שקטף את כל הפרסים, פשוט כפית אחר כפית של פירות יער קרירים. באיזשהו מקום זה לא הרגיש כמו גלידה אלא כמו מחית פירות יער מעולה.

בצהריים העיסקית מציעה ראשונה, עיקרית, קינוח וקפה (כן, כל זה) במחיר המנה העיקרית. אחת העיסקיות היותר משתלמות בעיר.

ציון (1-5): 3.5

אוכל: 3.5

שירות: 2.5

אווירה: 3

Value for money: 4

המלצה לחבר'ה: כשרוצים עיסקית משתלמת עם טעמים נאמנים לאיטליה.

חשבון:

פפרדלה פגאטו - 62 ש"ח

פפרדלה פונגי - 62 ש"ח

סה"כ: 104 ש"ח לפני טיפ

קישור למסעדה: תפריט לה רפובליקה

הודו פינת שוק הפשפשים - ארוחת ערב בפועה

מנת הדגל שהתגלתה, הודו בשוק הפשפשים - כופתאות דלעת בקארי

לוקיישן & עיצוב

תחשבו שוק, תחשבו רהיטים שמישהו אסף מדירה של הסבתות שלו. עכשיו תחברו את זה בעיצוב ביתי אבל לא עמוס, ותקבלו את פועה בשוק הפשפשים. האוירה עושה עבודה טובה בלשקף את השוק עם כיסאות ושולחנות לא אחידים, תמונות ועוד אקססוריז שפזורים בתוך המסעדה. זה לא הברסארי, וגם לא מסה, אבל אהבתי את העיצוב המקורי שמשרה אווירה ייחודית למסעדה.

לארוחת הערב התלוו אליי המתרוניסט, שהוא גם במקרה טבעוני, והבת-ימי, שזה מכבר עבר ל-"עיר הגדולה".

חלל המסעדה והבר

אוכל

הכיוון בפועה נוטה לכיוון הצמחוני\טבעוני, לשמחת הטבעוני שבינינו. יש שפע אופציות טבעוניות לכל אורך הארוחה, מהראשונות ועד לעיקריות הדשנות אבל אל תתנו לקרניבורים שביניכם לדאוג, יש מספיק מנות לא צמחוניות. התפריט הוא סוג של מיש-מש של מנות בית קפה קלאסיות (סלטים עשירים), מנות אולד-סקול (איקרה), מנות טבעניות למהדרין ("מש בטחינה גולמית") ועוד. כמו הריהוט המעורבב, כך גם התפריט - ברוח שוק הפשפשים.

אני והבת-ימי החלטנו לפתוח עם מנה נון-ויגאן לחלוטין, כבד קצוץ עם חזרת וחלה. הכבד היה קצוץ במידה הנכונה, לא ממרחי אבל קל לתפעול עם החלה והחזרת. מה שלא היה בכבד זה תיבול וטעמים שידגישו את המרקם והטעם הטבעי. החזרת הרגישה קנויה ותפלה, בהחלט לא עם הקיק החריף של חזרת ביתית טרייה.

כבד הקצוץ, חבל שהחזרת לא הייתה חריפה יותר

משם ניווטנו לכיוון העיקריות: לשולחן הגיעו מג'דרה אורז מלא עם אגוזי מלך, צימוקים ושאר הפתעות, כופתאות דלעת בקארי ונתחי עוף מוקפצים על מש, פטריות ועוד לצד אורז. המנות היו גדולות מאוד(!). בקלות אפשר להזמין רק עיקרית אחת והיא תספיק בהחלט לארוחה מלאה. ההפתעה של הערב הייתה בהחלט מנת הכופתאות דלעת בקארי ההודית. המרקם של הכופתאות היה קטיפתי ונימוך. הטעמים הזכירו את הודו בצורה מדהימה ושלחו אותי לארוחת המלכים המפורסמת שמוגשת במסעדה שנמצאת בלד הארמון הצף של הסולטן שנמצא במרכז האגם באודאיפור (אותו ארמון בו צולם הסרט של בונד - אוקטופוסי), ללא ספק המנה ההודית הטובה בעיר. ביחד עם האורז המלא המנה הייתה מופלאה, רק אורז בסמטי (לא מלא) היה משלים את תמונת המופת של מנה זו. 

נתחי עוף עם שאר ירקות ויוגורט

מכאן, ירידה חדה. המג'דרה ונתחי העוף טעמו כמו מנות שסטודנט טבעוני היה מכין אם היה חייב להרכיב מנה מכל המצרכים שהיו לו במקרר ובמזווה. הם לא התחברו, לא אפשרו לאף טעם להתבלט ובעיקר טעמו כמו ערבוביה של מרכיבים שלא מתקשרים אחד עם השני (מש, פטריות, בצל, פלפל שאטה, תפוח... - במנה אחת).

לסיכום, פועה הייתה מרעננת בעיצוב שלה, מדליקה בשכונה שהיא נמצאת, מרהיבה בדימיון שהיא הזכירה את הודו במנת הכופתאות אבל בעיקר בינונית מבחינת אוכל.

ציון (1-5): 3.

אוכל: 3

שירות: 3

אווירה: 3

Value for money: 3

המלצה לחבר'ה: כשאתם רוצים לחזור להודו לחצי שעה ולצאת בזול או כשאתם רוצים לצאת לאכול עם החבר/ה הטבעוני שלכם אבל בכל זאת בא לכם אופצייה עם בשר.

היי טק באיטלקית - עסקית בג'ויה

לוקיישן & עיצוב

צהריים בג'ויה רמת החייל עמוסה בעובדי המתחם, שילוב של הייטקיסטים ואנשי מדיה, יש אווירה של עיסקית צהריים מתוחכמת בפשטות. קישוטים איטלקיים מפוזרים ברחבי המסעדה כדי להזכיר לכם שאתם כאן כדי לאכול איטלקי - קופסאות שימורים של עגבניות, פחים של שמן זית, כל אלו לא משתלבים כל כך בטבעיות בחלל כה גדול.

אוכל

העסקית בג'ויה עולה כמחיר המנה ומגיעה עם שתיה קלה. הזמנתי לינגוויני קרבונרה (56 ש"ח), והמתכנת ההיי-טסקיסט לקח את הלזנייה תרד וריקוטה (64 ש"ח). הארוחה נפתחת עם פוקצ'ה שמגיעה לשולחן עם רסק עגבניות ושמן זית - יבש, לא מיוחד, יותר הזכיר לנו שחסר כאן אולי איזה ג'חנון מאשר פתיח איטלקי.

לפתיחה יש בחירה בין אנטיפסטי (לא מיצינו לפני עשור בערך?), מרק היום (עדשים, ארחיב מיד), או "אינסלטה מיסטה" (תכלס, סלט). בחרתי במרק העדשים, האופציה שנשמעה הכי מעניינת. המרק היה צלול, והעדשים לא נטחנו לטובת מרקם יותר קרמי ועשיר. הטעמים היו חלשים מאוד והיה חסר הטעם העשיר שהעדשים בצורתם המרוסקת נותנים למרק החורפי העשיר הזה בדרך כלל.

מרק העדשים - אפשר לדלג

העקריות הגיעו, יאללה! הקרבונרה הייתה קרמית, והבייקון טוגן בצורה נפלאה - הרוטב היה טעים, ועשוי כהלכה בניגוד לפרשנויות אחרות שהמנה הזאת מקבלת ברחבי העיר (לחיוב או לשלילה, בדה פפה או אלורה). רק חבל מאוד שהיה ממש מעט מדי ממנו, הפסטה ספגה אותו מהר כהרגלה של פסטה, ונשארתי עם גוש פסטה מתייבש. פרט קלאסי שנשכח מהקברונרה היה חלמון הביצה. סה"כ טעים, ועם מעט יותר תשומת לב המנה הייתה יכולה להיות הרבה יותר טובה.

לינגוויני קרבונרה - עוד קצת רוטב והיינו שמחים

הלזניה הוגשה בתוך רוטב עגבניות והייתה די תפלה. הריקוטה לא בלטה כאן ופשוט לא מרגישים את הקרמיות והאווריריות שלה. המנה טעמה כמו לזניה במסעדת פועלים בבורסה ברמת-גן יותר מאשר במסעדה איטלקית שמחשיבה עצמה כאיכותית. 

לזניה תרד וריקוטה - בילתה קצת יותר מדי זמן בתנור

מילה אחת על השירות - צוות המלצרים בג'ויה היה קליל, נחמד וחייכני. שינוי מרענן שהתאים לקצב של הארוחה. נהננו מהשירות! (טוב זה היה קצת יותר ממילה אחת)

רגע לפני היציאה העפתי מבט חטוף לטאבון שנמצא במסעדה. מסתבר שזהו כנראה הטאבון היחידי בת"א שמובער באמצעות עצים ולא גז - תגלית השנה! לפחות לאוהבי הפיצות. אולי הייתי צריך להזמין את אחת הפיצות במקום הקרבונרה...

הטאבון והעצים - נהדר!

ציון (1-5): 3.

• אוכל: 3
• שירות: 4
• אווירה: 3
• Value for money: 4

המלצה לחבר'ה: כשבא לכם לגוון את הפסקות הצהריים אם אתם עובדים ברמת-החייל, לא יותר מזה.

ארוחת בוקר בביסטרו נועה

אזהרה: אל תגיעו רעבים, כי לאוכל כאן לוקח המון, המון זמן להגיע.

החלל בביסטרו נועה

לוקיישן & עיצוב

ביסטרו נועה, היא גרסת הביסטרו למסעדה היותר fancy של ניר צוק, קורדליה, שנמצאת ממש ליד במתחם המסעדות של השף. ברוח שוק הפשפשים בשכונה, המסעדה מעוצבת (או אפשר להגיד לא מעוצבת) בסגנון המיש-מש, הכל מהכל, כשמה שאחיד בעיצוב הוא חוסר האחידות: כיסאות שונים, שולחנות משונים, גופי תאורה מצינורות ניקוז וכו'. המסעדה ממוקמת בסמטה יפואית חמודה מאוד, והלוקיישן דווקא מגניב. למסעדה יש חלק חיצוני מקורה, סוג של חצי פאטיו כזה ששופע באור טבעי - הסביבה האידאלית לארוחת בוקר, לטעמי, דומה לפאטיו בדלאל אבל לא עם אותו צ'ארם.

שירות, שירות, שירות

תפריט בוקר

לא משנה כמה טוב האוכל שלך, אם השירות שלך לא ברמה סבירה (לפחות), החוויה כולה תשאיר טעם מר בפה. איפה נתחיל... השירות בנועה היה אחד המכפירים שיצא לי לחוות במדינה שהשירות הוא לא הצד החזק שלה. נתחיל עם העובדה הברורה שהצוות היה חסר ניסיון באופן מדאיג, כנראה לא עבר הכשרה במקום, ומתנהל כאילו הוא חלק מצוות קייטרינג בחתונה מאשר כצוות במסעדת שף. הגענו למסעדה בשישי בבוקר. כשהגענו, חיכינו מה שהרגיש כמו רגעים ארוכים למארחת בכניסה למסעדה, והפלא ופלא אף אחד לא הגיע לקבל אותנו למרות שהמלצרים במקום שמו לב לנוכחותנו, אך התעלמנו ממנה בנונשלאנטיות סטייל - "זאת לא האחראיות שלי להושיב אתכם". אל דאגה, מצאנו מקום בסוף. אישכהו. דקות ארוכות הוסיפו לחלוף, מזל שיש אייפונים לכולם, עד שהייתי צריך לעצור את אחת המלצריות כדי להזכיר לה שאנחנו כאן כדי לאכול - ביקשתי תפריטים. אולי אנחנו בלתי נראים?

קו חוסר השירות המשיך, כמו שאפשר היה לנחש, כאשר אף אחד לא הגיע לקחת הזמנה מאיתנו. אבל זה היה רק ה-preview להמשך. שימו לב לזמנים: לאוכל המתנו קרוב ל-30 דקות (!), לאחת מהזמנות הקפה המתנו לא פחות מ-50 דקות!!! טוב שאחד המלצרים הצליח "להקדים לנו את המנות במטבח" אחרי שהוא "צעק" עליהם, אחרת מי יודע כמה עוד היינו מחכים. מסביבנו שולחנות אחרים התיישבו ואחרי המתנה זהה לנו פשוט קמו והלכו.

בוקר קומפלט  בביסטרו נועה

אוכל

טוב, לחלק שלשמו התכנסנו כאן היום: האוכל. תפריט הבוקר של ביסטרו נועה נופל איפשהו באמצע. מושקע מעט, לא מצומצם מדי, אבל לא יוצר התלהבות על האוכל. הבייסקיס נמצאים גם כאן: ארוחת בוקר ישראלית, שקשוקה ויש אפילו מנת חומוס (של "השכן חסן"). הלכתי על הבוקר קומפלט (52 ש"ח): ביצים לבחירה, סלמון, בייקון, לבנה, סלט, לחם הבית, קפה ומיץ. 2 סאני סייד אפ בשבילי, בבקשה. Fast forward חצי שעה, האוכל הגיע. הביצים היו עשויות כהלכה, חלמון עסיסי ונוזלי, הבייקון, שראוי לשבח את הכנתו, היה עשוי כמעט כמו שעושים אותו בארה"ב - אבל בינתיים זה היה הכי קרוב למקור שטעמתי בת"א (משום מה, כל המסעדות בת"א חושבות שאת הבייקון מכינים כמו סטייק, מדיום, ולא מבושל טוב על סף הקריספי כמו שבייקון צריך להיות מוגש). הסלמון הכבוש היה שמן, ורך - בניגוד לאופציה המוכרת של הפריסה הדקה, דווקא העדפתי אותו בצורה הגסה כמו שהוגש כאן, הוא השתלב נהדר עם הלבנה.

לחם homemade עם ריבת עגבניות שרי וחמאה

הלחם שהוגש ביחד עם הארוחה נראה שנאפה במקום, מזכיר סוג של ניסיון של מישהו שראה מאסטר שף וחדרה בו רוח הבישול להכין לחם בבית - לא מרשים בכלל. הלחם היה רך, תפל ולא השתלב טוב עם ריבת עגבניות השרי שהוגשה. נקודות נוספות ירדו כשמנו לב שלמסעדה יש 3 סוגי לחם ואנחנו קיבלנו רק אחד - למה שאלתם? אולי בגלל חוסר הניסיו של הצוות. חדי העין הלא חדים במיוחד יכלו לראות את המלצרים, כל אחד בתורם, חותכים את הלחם ומשתמשים בידיים החשופות שלהם כדי לפרוס אותו, בלי כל מפית או משהו בסגנון; קלאסה כבר אמרנו? :)

הסלט שהוגש נראה יפה. ערימה מכובדת של חסה, מקלות סלק, צנון וגזר משולבים עם עגבניות (על הצד הקמחי), ותובל עם מעט סומק - טוויס ערבי. מה שלא היה ברור הוא השילוב של הסלמון עם הבייקון באותה מנה, הטעמים סותרים ולא משתלבים. לא נראה כאילו מישהו נתן את על השילוב.

מה שהיה חסר בארוחת הבוקר קומפלט היו מאפים מתוקים. חבל שלא הוסיפו כמה נגיעות מתוקות קטנות שכל כך עושות טוב לארוחת בוקר (כמו שעושים נהדר בהוטל מונטיפיורי, למשל). יצאנו שבעים, אבל לא מאושרים במיוחד.

ציון (1-5): 2.

• אוכל - 2
• שירות - 1
• אווירה - 2
• Value for Money - 3

המלצה לחבר'ה: מומלץ להתרחק.